גינקולוגיה - עניין לנשים 

גינקולוגיה - עניין לנשים
הרב עובדיה יוסף קרא לנשים, לפני כשנתיים, להעדיף רופאות על פני רופאים ולהסתייע בשרות של האחרונים רק "במקום שאין שם רופאה אישה ובלית ברירה כשסובלת מכאבים שאי אפשר להתגבר עליהם" (מעריב 27.6.2006). גם פמיניסטיות רבות סבורות שיש לאפשר לנשים לקבל טיפול רפואי, ובפרט טיפול גינקולוגי, מידי נשים. מרכזיותן של המיילדות, במהלך הלידה, מלמד על כך שמערכת הבריאות הממסדית-גברית נאלצת להכיר בצרכים הנפשיים של נשים באירוע הנשי בכל מהותו של הלידה. היא מלמדת גם על כך שהנשים המטפלות תופשות רק מקום משני בהירארכיית הגינקולוגיה ה"מודרנית".
כאשר הייתי בהריון עם בני הבכור, גיא, לפני כ-37 שנים, שנים רבות לפני שהייתי פמיניסטית בהכרה, ביקשתי מרופא המשפחה שיפנה אותי לרופאה, לצורך בדיקות המעקב והלידה. הרופא המופתע חשב שאיני מעריכה כראוי את כישוריו המקצועיים, אך היפנה אותי לרופאה. הבדיקות ותהליך הלידה בעזרתה היו עדיין חוויה קשה, אך ללא השוואה לתחושת המבוכה וההשפלה שחוויתי קודם, אצל הרופא. היום אני מבינה, גם ברמה האידיאולוגית, את המשמעות המיוחדת לכך שרופאה היא זו שמטפלת בנשים, בעיקר בכל הקשור לטיפולים גינקולוגיים.
על הפן המגדרי-מעמדי המובהק של הגינקולוגיה, ניתן ללמוד מתמונת חלוקת הכוח בתחום זה בפרט ובמערכת הרפואה בכלל ומהשינויים שחלו בו. נשים מהוות כ-45% אחוז מהסטודנטים לרפואה, אולם פחות מ-20 אחוז מהמתמחים בכירורגיה ובגינקולוגיה ורק כ-10% מהסגל הבכיר בבתי ספר לרפואה. ד"ר רחל אדטו, המשמשת מ-1995 כסמנכ"ל שערי צדק בירושלים, מספרת שבאמצע שנות ה-70, כאשר היא החלה את ההתמחות, היו רק כ-10% נשים רופאות, ולא היו כלל גינקולוגיות. נאמר אז לנשים שאין זו התמחות המתאימה להן, כי המקצוע דורש כוח פיזי, עמידות נפשית והרבה שעות עבודה. גם כיום יש רק כ-20% נשים גינקולוגיות. כלומר, הגברים עדיין שולטים בגינקולוגיה ורק בזכות פריצות דרך כמו זו של ד"ר אדטו, מאבקי ארגוני הנשים ודרישות הנשים בציבור הרחב לקבל שירותים גינקולוגיים מנשים, השתנה מעט המצב.
מאחורי המונופול הגברי על גינקולוגיה עומד שוביניזם, כפי שעולה מדבריה של ד"ר אדטו. דוגמא נוספת לכך ניתן למצוא בכתבה שהתפרסמה לאחרונה באתר האינטרנט בי-אוקיי (BeOK) "פורטל בריאות ויופי". בכתבה שכותרתה "בראד פיט ילווה אותך לגינקולוג", מסביר הד"ר שרגא וקסלר עד כמה קשה תחושת המטופלת שמגיעה לרופא הנשים. הכתבה מביאה מחקר הממליץ על תליית תמונות של שחקני קולנוע או דוגמנים על קירות הקליניקה כאמצעי שהוכיח עצמו ל"הרגעה והסחת דעת עבור נשים רבות שמבקרות במרפאות גינקולוגיות בבריטניה". הכתבה מתעלמת לחלוטין מהבעייתיות הרבה בהקשר הגינקולוגי של המפגש בין אישה לגבר. הפתרון המוצע הוא, כמובן, בהקשר המיני: פנטזיה על תמונות הגברים הסקסיים על הקירות תשכיח מהאישה את מצבה המביך.
הבדיקות הגינקולוגיות, הכרוכות בחדירה ידנית לתוך אבר המין של האישה, כאשר היא נדרשת להרים את רגליה הפשוקות מעלה (ובלידה הן אף נקשרות בחגורות), הופכות את הנשים לגוף חסר אונים שבו מתבצעות פעולות חודרניות מדכאות ומשפילות. מעבר לפן הפיזי והנפשי של שיטות הבדיקה והיילוד מסתתרת מערכת תפישות ודימויים הקשורה למיסחור המיניות של האישה בעולם המערבי. ההתלוצצות של רופאים-גברים בחדרי לידה, בנוסח "בעלך עשה חיים לפני תשעה חודשים ועכשיו את סובלת", המוכרת לנשים רבות, היא דוגמא קטנה לקישור המתועב בין לידה לבין יחסי מין בהקשרים גינקולוגיים.
במאמר מאוגוסט 1998 (ב"גלריה", הארץ) מדווחת אורנה לנדאו על מחקרה של אורי הולצמן, סטודנטית לתואר שני מאוניברסיטת בר אילן. במפגשיה עם רופאות גינקולוגיות, עם מתמחות ברפואה פנימית ועם כמה בעלי תפקידים בכירים במערכת הרפואית, היא ניסתה לעמוד על הסיבות לכך שכניסתן של נשים להתמחות הנחשבת יוקרתית מעוכבת. הולצמן מציינת כי נשים שפנו לגינקולוגיה "נתקלות בהתנגדויות ובמכשולים, שמטרתם לשמר את התחום כקליקה גברית סגורה. חלק מהמכשולים הללו היה מכוון - כגון קשיים בעצם הקבלה להתמחות, קושי במתן הדרכה מקצועית ועוד - וחלק סמוי ואופיין בקשיים ברמה החברתית." מנהלי המחלקות ציינו באוזני המתמחות את דאגתם מיכולתן להצליח בשני התחומים. דאגה זו גרמה להם, במקרים מסוימים, לא לקבל אותן להתמחות. ועוד, המתמחות מוצאות עצמן במצבים לא נוחים, לעתים מביכים: "מה שהפתיע אותי במיוחד היה היחס של הרופאים למתמחות", אומרת הולצמן. "למשל, רופא שקורא למתמחה 'חמודה' או 'מתוקה'. או השימוש המרובה בעגה צבאית. ואפילו משהו שלא כתבתי בעבודה כי היה כל כך נורא: אחת הרופאות סיפרה לי כי שעה שנולדה בת, היה הרופא עומד בחדר לידה וצועק 'או, הנה נולדה עוד זונה'. דברים באמת איומים".
תחום נוסף שממנו ניתן ללמוד על השלכות המונופול הגברי על הגינקולוגיה הוא הניתוחים הקיסריים. על אף הידע המצטבר שמצביע על הנזקים החמורים של ניתוחים קיסריים ליולדת וליילוד על אף המחיר הכלכלי הגבוה מאד של ביצוע ניתוחים אלה ועל אף העובדה שמרבית הניתוחים הללו אינם חיוניים, מתבצעים ניתוחים קיסריים בהיקף עצום.
כאשר ילדתי את בני הבכור בקייפטאון שבדרום אפריקה, שמעתי "סיפורים" עקשניים על כך שרופאים מרבים לבצע לידות בניתוחים קיסריים מפני שהם מקבלים תשלום גבוה על יילוד כזה. מאחר והרפואה הייתה פרטית ויקרה (בקרב הלבנים) חשבתי שהדבר נשמע הגיוני, אך לא הכרתי את העובדות. מאמר מרתק (שפורסם ב-6.9.2005 בלה בריאות, האגודה לקידום בריאות נשים בישראל), שכותרתו "ניתוח קיסרי על פי בחירה אימהית - בידי מי הבחירה?" מחזק את האפשרות שרופאים מפיקים יתרונות אישיים-מקצועיים שונים מביצוע ניתוחים קיסריים. אחרת קשה להבין את ההעדפה שלהם לבצע ניתוחים קיסריים מרובים, שאינם חיוניים ואף מסוכנים.
ג'ודי סלום כהן, בעלת תואר מוסמך במיילדות מארה"ב, כותבת כי נשים אינן מקבלות מידע מלא על הסיכונים הכרוכים בניתוחים קיסריים, ולכן אין מדובר בבחירה מושכלת שלהן בניתוח קיסרי. "האופנה האחרונה", היא כותבת, "רופאים הכותבים "בחירה אימהית" כסיבה לביצוע ניתוח קיסרי. ברם המונח "בחירה אימהית" לעתים קרובות אינו אלא כיסוי לאינטרסים מקצועיים משמעותיים של הרופא". בתי החולים מסרבים לפרסם עלוני מידע המוצעים להם, על הסיכונים הכרוכים בניתוחים קיסריים. מחקרים מצביעים על כך שלאישה יש סיכוי של פי 2 עד 8 למות במהלך ניתוח קיסרי אלקטיבי לעומת לידה וגינלית. מחקר חדיש מלמד על כך שלאישה שעברה ניתוח קיסרי בלידה הראשונה סיכוי כפול משל אישה שילדה בלידה וגינלית, לאבד את התינוק שלה במהלך ההריון הבא בין השבוע ה-34 לסוף ההריון. דיווחים מצביעים על כך שלתינוקות שנולדו בניתוח קיסרי אלקטיבי סיכוי פי ארבעה גבוה יותר להתאשפז בפגייה. סלום כהן כותבת: "ניתוח קיסרי ניתן חינם בישראל לכל אישה המעוניינת בו. מדינת ישראל נושאת בנטל עלויות הניתוח כמו גם בעלויות הנלוות שיהיו מנת חלקן של 2% מהנשים העוברות אותו אשר תיאלצנה לשוב ולהתאשפז בשל סיבוכים הנובעים מן הניתוח. כאחוז אחד מהנשים אשר ילדו בישראל בשנת 2003 (1,181 נשים מכלל 139,000) בחרו ללדת בניתוח קיסרי אלקטיבי, ללא כל אינדיקציה רפואית לביצוע הניתוח". לעומת זאת, משרד הבריאות מסרב לשלם עבור לידות בית המלוות במיילדות מוסמכות, חרף בטיחותן המוכחת של לידות אלו ליולדות המצויות בסיכון נמוך, בטיחות שמשרד הבריאות מודה בה.
יש להניח שכאשר רוב הגינקולוגים ובעיקר ראשי המחלקות הגינקולוגיות יהיו נשים, מערכת ותרבות היילוד עשויות להשתנות באופן מרחיק לכת, גם בתפישות וגם בכלים. למודעות המגדרית-מעמדית, כמו גם להתנסות בחוויית ההריון והלידה, יש משקל רב בפוטנציאל לשינוי פני הגינקולוגיה, מעבר לסוגית שיעורי הנשים בתחום זה.
שיתוף הפעולה המוזר, לכאורה, בין החרדים לפמיניסטיות כבר הוכיח את עצמו במאבק נגד הפורנוגרפיה והוא מתגלה שוב כדרך של מאבק משותף על כבוד האישה מקטבים רחוקים כל-כך. ואולי דווקא קריאתו של הרב עובדיה תסייע, במקום שבו דרישת הארגונים הפמיניסטיים וצרכי כלל הנשים מוכחשים, לכניסתן המואצת של נשים לתחומי הגינקולוגיה ותתרום לפיתוח השירותים הרפואיים שלהן זכאיות נשים בחברה המודרנית.